החלטה בתיק רע"א 3552/10

1.              זוהי בקשת רשות ערעור, שהוגשה בתאריך 9.5.2010, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיאה מ' ארד), בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת המשיב להתלות את רישיונו של המבקש לעסוק ברפואת שיניים לתקופה של 30 חודשים.

           בפסק הדין, שניתן בתאריך 17.3.2010, נקבע כי על המבקש להפקיד את רישיונו בתאריך 16.5.2010.

           בתאריך 13.5.2010 הוריתי על עיכוב ביצוע ההתלייה עד להחלטה בבקשה. עוד הוספתי, כמפורט בהחלטתי מתאריך 13.5.2010, כי הבקשה סווגה בבית משפט זה כבקשת רשות ערעור מינהלי, כשלמעשה היא אמורה היתה להיות מסווגת כרשות ערעור אזרחי (עיינו: סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט-1979; להלן: הפקודה), המקנה זכות ערעור על צו לפי סעיף 45 לפקודה - לבית המשפט המחוזי (ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים) - ובהתאם הוריתי על סיווגה כ-רע"א.

           הפרטים הרלבנטיים להכרעה בבקשה שלפני יובאו להלן.

2.              המבקש, רופא שיניים, הורשע על פי הודאתו בתאריך 21.12.2005 בעקבות הסדר טיעון, במספר עבירות של פגיעה בביטחון המדינה. המבקש הורשע (ביחד עם אחר - ד"ר נזמי חוסיין) כי קיים מגע עם סוכני חמאס בפגישות שנערכו בישראל, בטורקיה ובסעודיה. במהלך הפגישות התבקש המבקש לסייע לארגון החמאס במציאת דירות מסתור, ברכישת חומרי דשן ובאיתור יעדים לפיגועים. הוא נדון לשבע שנות מאסר, מהן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

בעקבות הרשעתו, הוגשה בתאריך 29.1.2006 על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה משמעתית נגד המבקש, בהתאם לסעיף 45(5) לפקודה, הקובע כי הרשעת רופא שיניים במשפט פלילי תהא גם עבירת משמעת. בעקבות הגשת הקובלנה, שר הבריאות מינה ועדת משמעת, בהתאם לסעיף 47(א) לפקודה (להלן: ועדת המשמעת). ועדת המשמעת שמעה את טיעוני הצדדים ולאחר מכן המליצה להתלות את רישיונו של המבקש לעסוק ברפואת שיניים, לתקופה של 30 חודשים (לאחר שחרורו מן הכלא).

כב' הנשיא (בדימוס) ו' זיילר, לו הואצלו סמכויות שר הבריאות מכוח סעיף 45 לפקודה, החליט לאמץ את המלצת ועדת המשמעת וקבע כי יש להתלות את רישיונו של המבקש לעסוק ברפואת שיניים לתקופה של שלושים חודשים, מן הטעם שעונש זה משקף את חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש מחד גיסא, ואת השינוי שהתחולל בו במהלך הזמן הרב שחלף מעת שבוצעו העבירות, מאידך גיסא.

3.              על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בהתאם לסעיף 51 לפקודה. טענתו העיקרית בפני בית המשפט הנכבד קמא היתה כי המלצת ועדת המשמעת לא נתקבלה על דעת שלושת חברי הוועדה, שכן לא כל שלושת חברי ועדת המשמעת חתמו על תדפיס המלצותיה במעמד קבלת ההחלטה. הטענה התבססה על העובדה שבעמוד האחרון של תדפיס ההמלצה המקורי מופיעה חתימה של אחד מחברי הוועדה בלבד ואילו חתימותיהם של שני החברים האחרים מופיעות על עותק נוסף של העמוד האחרון שצורף להחלטה. המבקש טען כי הרושם המתקבל מעיון בחתימות הוא שאחד מחברי ועדת המשמעת כתב את ההמלצה והחתימות האחרות הוספו אליה לאחר מכן - לגישתו, "למראית עין בלבד". עוד טען המבקש כי גם אם ההמלצה שרירה וקיימת, הרי שעיקר המעשים שבגינם הורשע במשפטו הפלילי נעשו לפני שקיבל רישיון לעסוק במקצוע רפואת השיניים ולכן אין הפקודה חלה בעניינו. לבסוף טען המבקש כי העונש המשמעתי שהושת עליו חורג ממידת הסבירות, יפגע קשות בפרנסתו ויסכל את שיקומו.

4.              בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את ערעורו של המבקש, בקובעו כי המלצת ועדת המשמעת לא נתקבלה בהרכב חסר, שכן היא הוכנה על ידי כלל חברי הוועדה לאחר דיון מעמיק שבתומו הגיעו להחלטה פה אחד. בית המשפט הנכבד קמא אימץ את עמדת המדינה שלפיה כתיבת ההחלטה הוטלה על אחד מחברי ועדת המשמעת, אשר חתם ראשון על ההמלצה והאחרים הוסיפו את חתימתם, לאחר שעיינו בה. עוד נקבע כי ממילא מסורה הסמכות להתלות רישיון רופא שיניים בידי שר הבריאות, ולא בידי הוועדה. עוד ציין בית המשפט הנכבד קמא כי עיון בהמלצת ועדת המשמעת מלמד כי אכן נעשתה הבחנה בין המעשים הפליליים שבוצעו לפני מועד קבלת הרישיון הזמני לבין המעשים הפליליים שבוצעו לאחר קבלת הרישיון הזמני. לבסוף נדחו גם טענות המבקש לגבי אי מידתיות וסבירות העונש המשמעתי שהושת עליו.

5.              על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשת רשות הערעור שב ומעלה המבקש את הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (אשר נסקרו בפיסקה 3 שלעיל).

בתשובת המדינה לבקשה נאמר ראשית לכל כי אין מקום ליתן כאן רשות ערעור, בהתאם למבחנים שנקבעו לשם כך בפסיקה, שכן אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, וכל עניינה הוא במקרה הפרטני של המבקש. לגוף הדברים טוענת המדינה כי טענותיו של המבקש נדונו ונדחו בדין על ידי בית המשפט הנכבד קמא. המדינה טוענת עוד כי העונש המשמעתי שהושת על המבקש מתייחס לעבירות שבוצעו לאחר מועד קבלת הרישיון הזמני, שהוא המועד הרלבנטי לענייננו (ולאו דווקא מועד קבלת הרישיון הקבוע).

המדינה מוסיפה וגורסת כי לא נפל כל פגם בהחלטה לעניין העונש, שכן ועדת המשמעת כבר הביאה בחשבון את השיקולים הרלבנטיים לקולא בעניינו של המבקש:  החרטה שהביע במסגרת ההליך הפלילי, גילו הצעיר בעת ביצוע המעשים ועברו הקודם ה"נקי". שיקולים אלה לקולא הובילו את הועדה לדחות את בקשתו של הקובל לשלול את רישיונו של המבקש לצמיתות.

6.              לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. למעשה מדובר כאן בבקשה שהיא מעין עתירה להידרש לעניין בשלישית. בידוע הוא שבית משפט זה ייתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, לא שוכנעתי מן הטיעונים שהעלה המבקש כי עניינו אכן בא בגדרן של הקטגוריות האמורות. הטענות שאותן מעלה המבקש נדונו ונדחו על ידי ועדת המשמעת ובית המשפט המחוזי הנכבד, ואין מקום להידרש להן עתה פעם נוספת, שכן אין הן חורגות מעניינו הפרטני של המבקש.

7.              למעלה מן הנדרש אציין כי להבנתי, עמדה ועדת המשמעת על ההבחנה בין העבירות שבוצעו על ידי המבקש קודם לקבלת הרישיון הזמני ולאחר מכן. בהמלצת ועדת המשמעת מובאים ציטוטים מדברי בא-כוחו של המבקש בפניה, על המועדים שבהם ביצע את העבירות שבהן הורשע ביחס לשנת 1999 - היא שנת מועד קבלת הרישיון הזמני לעסוק ברפואת שיניים. נוכח התייחסויות אלה ואמירות שצוטטו מגזר דינו של המבקש, אינני רואה כיצד ניתן לקבל את טענתו של המבקש כי נפלה טעות משפטית בהמלצת ועדת המשמעת בעניינו של המבקש.

8.              אשר לחומרת העונש המשמעתי שהושת על המבקש, הרי שאין חולק כי אכן מדובר בהרחקה לא קצרה מעבודתו וממקור פרנסתו. אולם כבר נפסק כי בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, לא ימהר להתערב ככלל בעונש משמעתי שהושת. רק סטייה מהותית לקולא, או לחומרה, מרף הענישה המשמעתית המקובל, משגה מהותי בשיקול הדעת, או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו - יצדיקו התערבותה של ערכאה זו (ראו: ע"א 412/90 אליהו נ' משרד הבריאות, פ"ד מד(4) 422, 427 (1990); ע"א 8142/04 מלימובקה נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6) 166, 174-173 (2005)). המקרה שלפנינו נופל בגדר הכלל ולא בא במסגרת החריגים לו. זאת ועוד - יתכן שנוכח חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ראוי היה אפילו להתלות את רישיונו לעסוק ברפואת שיניים לתקופה ארוכה יותר, אם לא לצמיתות כדרישת הקובל, ואולם הנסיבות המקלות שאוזכרו במקרה שלפנינו - חלוף הזמן מעת ביצוע המעשים הפליליים, גילו הצעיר של המבקש ואורח חייו הנורמטיבי עד לאירועים המתוארים בכתב האישום - הביאו להתליית רישיונו לתקופה של 30 חודשים בלבד. בקביעה מקלה זו - אין מקום להתערב, ולא נוסיף באשר לא באה, בצד ההליך שבפנינו, בקשה שכנגד מצד המדינה.

9.              טרם סיום הנני מוצא לנכון לציין שתי התפתחויות נוספות רלבנטיות:

(א)     המדינה הגישה בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור בשל העובדה שהוגשה לטענתה לאחר שחלף המועד להגשתה. המבקש הגיב לבקשה זו וביקש שלא לקבלה, ולחילופין ליתן לו ארכה. נוכח התוצאה שאליה הגעתי - אינני נדרש להכריע בבקשה זו.

(ב)     הרופא האחר שהורשע בתיק הפלילי יחד עם המבקש בחר לעתור לבג"ץ כנגד התליית רישיונו ועתירתו נדחתה על הסף, משלא הגיש בקשת רשות לערער (ראו: בג"ץ 3565/10 ד"ר חוסיין נ' שר הבריאות (טרם פורסם, 15.6.2010)).

10.           נוכח כל האמור לעיל - הבקשה נדחית. עיכוב הביצוע הזמני יתבטל וההתלייה תיכנס לתוקפה בתאריך 15.2.2011. המבקש נדרש להחזיר את רישיונו למנהל (בהתאם לסעיף 50 לפקודה) במועד האמור. המבקש יישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבה בסך 7,500 ש"ח.